עקרון האהבה

האלוהות היא אהבה וזו ההנחה שתלווה אותנו בהמשך. כיוון שהכל אחד, כיוון שהכל שלוב בכל, גם אנו מהווים חלק מאותה אחדות, מאותה אלוהות, מאותה אהבה. האלוהות בחרה להביע את עצמה בצורות ביטוי שונות ומשעה שתודעה מאוחדת זו החליטה להפריט את עצמה ליחידות קטנות יותר, כל מעשיה הם אהבה.

 

אנו ניצוצות נשמת העל של עצמנו, יחידות חוויה קטנות של אהבה, שיצאו מאת האלוהות לחוות חוויה ייחודית בעולם זה. אותה חוויה היא דרך שאותה העדפנו, מבחירתנו החופשית, כחלק מבחירתו של הקולקטיב, דרך שבה אנו מביעים אהבה שעה שאנו מצויים בגוף פיסי. וכך, מתוקף היותנו חלק מהאהבה האלוהית, כל חוויה שאנו חווים היא אהבה בפעולה.

 

תדר גבוה של אהבה הוא אחדות, הדבק המחבר את הנפרדות. כל אחד מאיתנו חווה במסגרת הדואליות הקיימת בעולמנו נפרדוּת, אך הרטט המאחד את הכל בכל הוא רטט גבוה של האהבה, רטט האלוהות אשר קיים בכולנו. כשהנביא ישוע אמר: "מלכות האלוהים היא בקרבכם" או כשנאמר בספר תהילים: "אני אמרתי אלוהים אתם ובני עליון כולכם" הכוונה היא שבכל אחד ואחת מאיתנו, בנוסף לנפרדות, קיימת אחדות, גם וגם, אנו גם נפרדים זה מזה אך בו-זמנית גם קשורים זה לזה, והקשר המחבר את הכל בכל הוא האהבה, האלוהות אשר קיימת ופועמת בו-זמנית בכולנו.

 

אם אפשר לסכם את העקרונות הקוסמיים כולם במשפט קצר אחד, אם הקורא מבקש לקבל את תמצית תמציתם של הדברים, את האמת הרוחנית המעשית הגבוהה ביותר, הרי שהמסר "ואהבת לרעך כמוך" מכיל ומגלם בתוכו את האמת כולה.

 

עקרון האהבה, המבטא את האחדות האוניברסלית, הוזכר לאורך תקופות רבות על ידי חכמים ונביאים שונים, ואף קיבל התייחסות מעשית בתרבויות ובדתות רבות שמעודדות את אהבת הזולת ורואות בה אהבה עצמית. ואהבת את רעך משום שהוא אלוהי בדיוק כמוך – חזרו והזכירו לנו השליחים הרבים. שוב ושוב הוזכרה משמעותו של עקרון האהבה, כדי שהזרעים שנזרעו יוכלו להפריח בתקופה זו את פרחי האהבה. האמת האוניברסלית המקבלת את ביטויה בציטוטים, שבהמשך חוצה מרחבים וזמנים, מקורותיה במקומות, בדתות, במסורות ובתרבויות שונות, כשהדברים נאמרים מבלי שיהיה כל קשר בין הדוברים השונים. זאת כדי ללמדנו עד כמה האמת האוניברסלית בבסיסה אחת היא, עד כמה היא משותפת לכולנו:

 

איסלאם: "איש מכם אינו מאמין עד אשר יבקש בכל לבו לאחרים את אשר ביקש לעצמו"

בהאית: "אל תייחס לשום נפש את מה שלא תייחס לעצמך, ואל תאמר את אשר לא תעשה,

 

            שאינך מאחללעצמך"

בודהיזם: "אל תפגע באחרים בדרכים שאתה בעצמך יכול להיווכח שהן פוגעות"

 

הינדואיזם: "אל תעשה לזולת מה שאינך רוצה שזולתך יעשה לך. זוהי הדרך הנכונה לחיים"   

 

יהדות: "ואהבת לרעך כמוך"

 

נצרות:  "כל אשר תחפצו כי יעשו לכם בני האדם עשו להם גם אתם"

 

 

 

קונפוציאניזם:  "אם על הטוב אתה שואל, די לך שתניח לחברך לעמוד איתן, הואיל ואתה

"אלוהים הוא אהבה" אומרים הנוצרים, "אלוהים הוא אהבה, אלוהים הוא האהוב", אומרים הסופים, "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" מברך את עצמו יהודי כל בוקר בתפילת שחרית. כל אחד מאיתנו הוא אהבה, האלוהות בהתגלמותה, ולכן נשאלת כמובן השאלה כיצד אם כן ניתן לתפוס מעשים המגלמים באופן ברור רוע כדוגמת רצח, אונס או גניבה כמעשים של אהבה? כיצד ניתן כלל לאהוב רוצח או אנס?

כיוון שאהבה היא כל היש, האלוהות, הרי שהאהבה על פני כדור הארץ היא צורת ביטוי מסוימת של אותה אלוהות. כל ביטוי אלוהי הוא אהבה וכך גם אותם ביטויים שאותם אנו תופסים ומגדירים במסגרת הדואליות המקומית כשליליים.

 

כפי שהודגש נקודת מבטנו היא זו הקובעת את הפירוש שנעניק לחוויה שאנו חווים, ומתוך כך יש להבדיל בין כמה רמות של חוויה: אלו הנמוכות, המקומיות יותר, ואלו הגבוהות, המייצגות רובדי נשמה גבוהים יותר. ברמה המקומית, בחיי היום יום, רוצח, אנס או גנב מקומם מאחורי סורג ובריח, בבחינת הגנה עצמית של החברה מפני משמידיה. אין ספק שחברה חפצת חיים חייבת בהגנה עצמית, אלא שבמקביל לעונש שהיא מטילה על אותם עבריינים, טוב נעשה אם מתוך ראיית עולם המגלמת רמת תודעה גבוהה יותר נגלה בו-זמנית אהבה וחמלה לאותן ישויות. ברמה הגבוהה אותם פושעים אינם שונים מאיתנו. אלו נשמות כמונו בדיוק, המהוות חלק מן האחד, וגם אם איננו חשים את הקשר הישיר, הן מסייעות לצמיחתנו שלנו. לכן הרצון בשיקומן, הרצון בשינוי הלך מחשבתן, הרצון לעזור להן לשנות קארמה אישית כדי שנוכל כולנו לשנות קארמה קבוצתית, הרצון להודות לאלו אשר לקחו על עצמם חלק בהעצמתנו שלנו כחלק מתהליך העצמתו של הכלל, צריכים להיות אינטרס של החברה כולה. אסיר משוקם הוא בבחינת פנינה חברתית המסייעת לכלל, שכן הדבר מראה עד כמה קיימת בתוכנו היכולת להשתנות, עד כמה גם את הקשה מכל ניתן לרפא. מקרי אלימות ורוע מקומיים מסייעים לנשמת העל בתהליך צמיחתה ומסייעים לאלוהות ולאהבה להתרחב כל העת.  

 

דואליות האהבה מפרידה בין החוויה ברבדים השונים, בין הרובד הנשמתי הגבוה לזה המקומי הנמוך. כל ביטוי שלילי בעולמנו מסייע לנו להגדיר טוב יותר את הדואליות המקומית שאנו חווים. אם לא היינו חווים חושך לא היה ביכולתנו להגדיר את האור; אם לא היינו חווים מקרי אלימות כאלו, אשר מ"מבט מקומי" צר אינם מגלמים אהבה, לא היינו יכולים להגדיר בעולמנו אהבה מהי. מבט מקומי הוא הפירוש הארצי שאותו ניצוץ הנשמה החווה נותן למציאות חייו, וזו בפני עצמה אמיתית ונכונה, אלא שיחד עמה, מנקודת מבטה הגבוה של נשמת העל, זהו מבט מקומי וצר. כל נשמה המגיעה לחוות בשדה המשחק המקומי, עורכת הסכמים עם נשמות רבות טרם בואה לעולמנו. לעיתים חלק מהמשחק הוא ששחקן אחד משחק את תפקיד הרע ושחקן אחר את תפקיד הטוב, ובגלגול נוסף התפקידים עשויים להשתנות.

 

דוגמה לאתגר שמציבה לפנינו האהבה ניתן למצוא בסכסוך הרגשי העמוק הקיים במזרח התיכון בין הישראלים (העברים) לערבים. לא לחינם ההגדרות "עברי" ו"ערבי" הן בעלות אותיות זהות, שכן אותיות שמהן מורכבות מלים מייצגות רטט מסוים, ובמקרה זה הרטט כמעט זהה. ערבי, עברי, אלו הן נשמות שברמות הגבוהות, כחלק מהאחד, הן מייצגות אחדות, אך באותה השעה, בו-זמנית בדיוק, תודעות אלו חוות חוויה של נפרדות, פחד ושנאה. ברמות החוויה הגבוהות הן מקרינות אהבה זו לזו, אך בו-זמנית, ברמות החוויה הנמוכות, הן מקרינות רוע ושנאה זו לזו. 

 

שם שהנשמה נושאת במסעה דומה לכלי רכב שבו אנו נוסעים. המלה "ערבי" והמלה "עברי" מכילות אותיות זהות, זו אותה החוויה אם כי מהיבטים שונים, נסיעה בנתיב זהה בכלֵי רכב שונים. בהתאם לאמונה היהודית, מקור החוויה של שני העמים זהה, מקורותיו של העם העברי וגם של העם הערבי הם באותו האב, אברהם. האות ע בתחילתם של השמות עברי וערבי מצביעה על התחלה זהה אחת ואילו האות י, זו המסיימת את השמות, מרמזת על סיום זהה לחוויה ששני העמים בחרו לעצמם, והיא תהיה באותו המקום באלוהות, באהבה (בגימטריה האות י' שווה לספרה 10 והספרה מרמזת על עץ 10 הספירות מתורת הקבלה, הכולל בתוכו שלמות, מכלול, הכל).

 

דומה מושך דומה ונראה שאֵיבה מביאה עמה רק איבה נוספת, ואלימות גוררת עמה אלימות נוספת. המערכות הצבאיות שהתחוללו בשנים האחרונות בין ישראל לערבים, לפלשתינאים, מלמדות שפתרון למחלוקות אינו מצוי אולי בצד הפיסי, הצבאי, אלא כנראה במקום אחר. אמצעי התקשורת מרבים להגדיר את המלחמות של השנים האחרונות כ"מלחמות על תודעה". כלומר, בהתאם למונח זה מי שמנצח או מפסיד במערכה צבאית אינו מצוי בשדה הקרב הפיסי עצמו, אלא בשדה אחר הרחק משם, בשדה התודעה. 

 

מדוע אם כן יש צורך בכל כך הרבה חיילים ואזרחים שיקריבו את גופם הפיסי בקרב? האם לא ניתן לנסות דרך שונה? כשם שמקומו של פושע בבית הכלא, כך על צדדים המעורבים באלימות פיסית להגן על עצמם, אך בנוסף ובו-זמנית לחֶרֶב הפיסית, המוחזקת ביד האחת, יכולה היד השנייה להחזיק חרב נוספת – היא חרב האור, חרב האמת. האם לא ראוי שצדדים המעורבים בסכסוך יגנו על עצמם, אך בו-זמנית ישלחו לצד השני אנרגיות בעלות תדר גבוה של אהבה, חמלה וריפוי? הרי ראינו עד כמה עוצמתית היא יכולתו של המוח ביצירה ובשינוי מציאות.

 

אין ספק שתהליך מעין זה מחייב שינוי תודעתי עמוק אצל כל הצדדים המעורבים בסכסוך ושינוי כפי שראינו אמנם הוא דרכו הטבעית של הטבע, אך היא קשה עלינו, בני האדם. עם זאת, זהו אחד מאותם אתגרים שבהם יש לכל הנוגעים בדבר רק מה להרוויח. ברמות התודעה הגבוהות אין מנצחים ואין מנוצחים, אלא שהאהבה מביאה עצמה לידי ביטוי בצורות רבות ומשלימות. באחדות האלוהית כולנו מהדהדים יחדיו באופן זהה כאחד, והאתגר שלקחנו על עצמנו בתקופה זו הוא להביא לגוף פיסי, החווה בכדור הארץ, רמת הדהוד גבוהה יותר.

 

מתוך ההבנה הגבוהה שכל בריאוֹתינו הן אהבה, הרי אך טבעי הוא שנקרין תדר גבוה של אהבה לכל הנקרה בדרכנו, כולל לאויבינו. כל הנקרה בדרכנו הוא אלוהות, אהבה, גם אם קשה לנו בחיי היום יום לזהות, או להגדיר את הדברים כך. תדר גבוה של אהבה הוא הכוח החזק ברחבי כל היש, ומתוך כך תדר גבוה של אהבה מקהה תדר נמוך של אותה אהבה, מקהה את תדר השנאה.

 

היה זה בודהה, שעוד לפני למעלה מאלפיים שנה אמר: "בעולם הזה השנאה מעולם לא הפיגה את השנאה. רק האהבה מפיגה את השנאה. כזהו החוק, עתיק ולא אכזב", ובספר משלי נרשם: "שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה". האתגר האנושי הוא לאהוב את כל היש ומשמעות הדבר היא גם לאהוב את אויבינו, שנואי נפשנו. כשנלמד לאהוב את אויבינו, כשנלמד להבחין באחדות המכילה בתוכה את הדואליות, נעלה את תודעתנו שלנו כמו גם את זו של הסובב אותנו דרגה אחת מעלה.