לפני מספר שנים, רגע קט לפני סיומו של המילניום הקודם, ישבתי עם בני משפחתי בסלון ביתנו ולא הבחנתי ברמז כל שהוא שהיה עשוי להכין אותי לרגע המיוחד שבא אחר כך: תוך כדי שיחה נשמע לפתע בכי מכיוון החצר האחורית, ובני הצעיר, ששיחק אותה שעה בחצר, הופיע לפני כשברכו שותתת דם. באופן אינסטינקטיבי, מבלי שהקדשתי לכך כל מחשבה, הנחתי את שתי ידי על ברכו הפצועה ולאחר רגעים ספורים, באורח פלא, נעצר קילוח הדם ובני אמר לי: "אבא, הידיים שלך חמות" – משפט קצר שהיה בדיעבד "יריית פתיחה" למסעי האישי אל נבכי האחר, הלא ברור, השונה, האלטרנטיבי, המשלים. מאז אותו אירוע נחשפתי אט אט לעולם של אנרגיות מרפאות, לרובדי מציאות נוספים ושונים מאלו שהכרתי עד אז ואתר זה הוא תוצר של אותו רגע ייחודי.